לרשות המיסים סמכות החלטה נרחבת מאד, לדוגמא כאשר מכריז מנהל מע"מ כי לדעתו דוח
תקופתי שהוגש אינו נכון, או אינו מלא, או שהנתונים שנרשמו בו אינם נתמכים במסמכים או
בחשבוניות כפי שדורש החוק )סעיף 77(א( לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-5771 ,)בסמכותו לפסול
את הדוח ולקבוע שומה שונה כראות עיניו.
בסמכותו של מנהל מע"מ לקבוע שומה לפי מיטב השפיטה במקרים בהם קיים חוסר בראיות
אמינות. מקרים כאלה מתקיימים כאשר קיימת סבירות שבעל העסק השמיד ראיות בכוונה או
שלא בכוונה.
בכל המקרים בהם בעל העסק יטען לדוגמא, כי פרצה שריפה במקום העסק או שנכנס גשם והציף,
או צינור מים התפוצץ, או כול סיבה המונעת ממנו להגיש ראיות התומכות בדוח, יעבור נטל
ההוכחה לכתפי העוסק.
בית המשפט קבע הלכה בפס"ד ע"א 9075559 יעקוב בן שלמה נ' מנהל מע"מ ירושלים, כי
"הסמכות להוציא שומה לפי מיטב השפיטה קמה לרשות המס מקום שבו, לדעת מנהל מע"מ,
דוח תקופתי שהגיש הנישום "איננו מלא או איננו נכון או שאיננו נתמך במסמכים או בפנקסי
חשבונות כפי שנקבע…" )סעיף 00(א( לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-5509 .)מעצם טיבם,
במקרים רבים שבהם קמה סמכות זו, עומדת רשות המס בפני מחסור בראיות אמינות לצורך
קביעת השומה. אכן, מחסור זה נובע ברגיל ממחדליו של הנישום. במקרים כאלה, הגמישה
הפסיקה את דרישת הראיה המנהלית. היא הייתה נכונה להתיר לרשות המס, מקום בו אין
בידיה נתונים המאפשרים קביעה "עניינית ומדויקת" של ההכנסה, לקבוע את השומה "לא רק
על פי עובדות מוכחות, ועל פי נתונים בדוקים, אלא גם על פי הערכות, אומדנים, וניסיון אישי.
מקום שבו גם אלה אינם בנמצא, הייתה הפסיקה אף נכונה להרחיק לכת, ולהסתפק במקרים
מתאימים ב"ניחושים או השערות. לכן הצורך בהגמשת מבחן הראיה המנהלית, ומכל מקום
בהסתמכות על חומר ראייתי שאינו בהכרח קביל בבית-משפט, בולט כאשר מדובר בשומה לפי
מיטב השפיטה."
כלומר, מנהל מע"מ יכול לפסול את הדוח גם אם עלה לדעתו חשש כי הראיות אינן אמינות ויש
לדעתו חשש כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות או שהמסמכים לא אמיתיים, או שקיים חוסר זהות
בין הפרטים הרשומים בחשבונית לבין העסקה בפועל, אפילו אם יש חוסר בזהות מגיש החשבונית
לבין פרטי העסק הרשומים על החשבונית.
לסיכום, כאשר מנהל מע"מ קבע מכל סיבה שהיא כי הוא לא מקבל את הדוח שהגיש בעל
העסק, יש לו סמכות לקבוע שומה על פי מיטב השפיטה.
במקום בו רשות מע"מ טוענת שאין בידיה מספיק נתונים לצורך קביעה מדויקת של ההכנסה, בית
המשפט מאפשר לרשות המס לקבוע שומה לא רק על פי עובדות מוכחות ונתונים בדוקים.
בית המשפט מאפשר לרשות המס לקבוע שומה על פי מיטב השפיטה לפי הערכה, אומדנים
וניסיון אישי. לדוגמא מנהל מע"מ יכול להשוות את הביצועים של העסק מול עסקים דומים
לדעתו ולקבוע שומה לעסק על פי נתונים של עסק אחר לחלוטין, השוואה כזאת מאד מסוכנת
שכן ככול שקיים שוני גדול ברמת הרווחיות, במחזור המכירות ובהוצאות תפעוליות, יתכן
שקביעת השומה לא תהיה מדויקת. קביעה על פי מיטב השפיטה ככול שאינה מדויקת, תפגע
בבעל העסק פגיעה קשה.
אפשר לומר בזהירות כי קביעה לא מדויקת, תמיד תהיה לרעת בעל העסק, וכי משמשת היא,
אמצעי הרתעה והענשה כנגד בעלי עסקים ככול שלדעת הרשות שלא הגישו דוח אמיתי, ודי בכך
שמנהל מע"מ הגיע למסקנה זו.
לאור האמור לעייל מדובר בסנקציה קשה שעלותה לעוסק גבוהה מאד, עדיף לבעל העסק לנהוג
בזהירות רבה בכל הקשור ברשויות המס.
יתר על כן, בית משפט הרחיק לכת ואיפשר למנהל מע"מ להסתפק במקרים מסוימים בניחושים
והשערות, כלומר מנהל מע"מ יכול להחליט בגיבוי בית משפט שאין לו מספיק נתונים לצורך
הקביעה ולכן יש לו סמכות לנחש )בדיוק כמו ניחוש בטוטו(. במצב כזה כל ניחוש זוכה, כלומר
החלטה של מנהל מע"מ תהיה קבילה בבית משפט ואף תקבל ממנו גיבוי.
הסבר משפטי לאמור לעייל הוא שבית המשפט הגמיש את דרישת הראייה המנהלית לעומת
דרישתו בבאו לבחון ראיה על פי דיני הראיות. כשמדובר בשומה על פי מיטב השפיטה. מרחב
הגמישות הנתון בידי הרשות מאפשר לה שימוש בראיות שאינן קבילות בבית משפט על פי חוק.